ה'ילד' הזה, כבר בן שלושים. לפעמים יותר. ההורה, כבר איש מבוגר, מוצא את עצמו מפחד מהילד. ה'ילד' מתפרץ, עושה פרצופים, מחרים, כועס, מדוכא, מתריס ומתחשבן עם ההורה. ההורה הקשיש, חסר אונים ושבוי, נאלץ לרצות את ה'ילד', ולעשות דברים שהוא לא שלם איתם, רק כדי להרגיע את האווירה ולהוריד את המתח השלילי. פעמים רבות, הכעס של הילד על הוריו הוא כעס קדום – מהילדות – ופעמים רבות מתגלה כמוצדק. ועדיין, כואב לראות את הקשר הלקוי ביניהם, וכואב לראות איך גם בחלוף עשרות שנים, החשבון הרגשי של ה'ילד' מול הוריו עדיין פעיל. ההורה הקשיש לא מסוגל להתמודד עם הזעם של ה'ילד', לפעמים בגלל תלות פיסית של ההורה בילדו, לפעמים בגלל הכלה רגשית לקויה של ההורה.
לאותם הורים מבוגרים שנמצאים בסיטואציה הרגשית הזו, אל תישארו כך. יש מה לעשות, אפשר לתקן, אפשר להתנהל אחרת. ל'ילדים' הכועסים – אָל תיסחבו את הבית המגדל אֶל חייכם הבוגרים. טפלו בעצמכם.