במהלך השנים, הגיעו אלי מטופלות שעברו את גיל ששים. חלקן היו בזוגיות במהלך חייהן, אך לא הביאו ילדים לעולם ולא הפכו לאמהות. ההגעה לטיפול בגיל ששים הייתה על רקע של פרישה מעבודה, התכוננות לגיל השלישי, לפעמים על רקע של התאלמנות, או תחושת דיכאון והחמצה. הנשים האלה, היו בעבר – חלקן החל מגיל עשרים – בטיפול נפשי אצל מטפלים ומטפלות שונים, שמטרתו הייתה תואמת הגיל דאז: התייחסות לקשר עם ההורים, טיפול זוגי או סיוע בענייני תעסוקה והתנהלות אישית. שאלתי כל אחת מהנשים שאיתן עבדתי, האם במהלך הטיפול הקודם, עלה הנושא של הריון, הורות ואימהות. התשובה היתה, 'לא'. 'לא רציתי'; 'לא הייתי בשלה'; 'הייתי עסוקה בקריירה'; 'הטיפול היה בכיוון אחר' - אלה חלק מהתשובות ששמעתי מהן. הסיבות שאישה לא מביאה ילדים לעולם הן רבות ומורכבות. לעתים בשל קושי אורגני ולעתים בשל היבטים נפשיים, חברתיים או כלכליים. בתרבות הישראלית, הסוגייה הזו היא נושא כואב במיוחד.
יש תפיסה טיפולית מקובלת, שבה מניחים למטופל להעלות את הנושאים שעליהם הוא רוצה לדבר. כך, אם אישה, בתהליך טיפול נפשי, לא תעלה מיוזמתה את נושא האמהות שלה, הרי שלא ידברו עליו. יחלפו השנים, והיא תמצא את עצמה בגיל ששים, בלי שאי פעם פתחה נושא זה. ב'תרפיה מותאמת אדם' יש חשיבות להבנת התנועות והבחירות של האדם, על ציר ההתפתחות הרגשי. יש חשיבות להתייחס לנושאים של הכלה ותפקוד. אלה נושאים שלא תמיד נעימים ונוחים למטופל לשוחח עליהם עם המטפל. את קשת הסיבות – מאי רצון להיות הורה, ועד לאי מסוגלות פיסית להיות הורה – אפשר וכדאי לברר בתהליך הטיפול; לא להביא ילדים לעולם כעמדה לעומתית (מול משפחת המוצא, או מול חברה), דורש בירור – גם אם המסקנה תהיה, לא להביא ילדים לעולם; עקרות, או קושי להחזיק הריון, דורשים עיבוד רגשי.
איזה שירות עושה מטפל לאישה כשאינו מעלה בעצמו את נושא האמהות, או כל נושא קיומי אחר? עם מי היא תדבר על זה? איך היא תעבד את התחושות המורכבות, כיצד היא תבין את עצמה? איך היא תתבונן בבחירות שלה? ביכולת ההכלה שלה?
לא ניתן להזיז את הזמן לאחור. לו יכולתי לחזור איתן חמישים שנים אחורה ולטפל בהן אז, אולי היו בוחנות ומעבדות אחרת את הנושא. אולי היו מקבלות בטחון להיות אמהות או אולי היו מגיעות להשלמה עם הבחירה והמשמעות של לא להיות אמהות. התנועות הרגשיות שלהן היו נעשות מתוך מודעות, ולא בגלל היבטים של חוסר אונים, פאסיביות, ניתוק או נוקשות. צר לי שהדמויות המטפלות שפגשו בדרך, הניחו להן לחלוף על פני הנושא, רק כי חיכו שהן תעלנה אותו.
יש נושאים חשובים נוספים, כמו היגיינה אישית, מיניות או עמדה רגשית, שהמטופל לא תמיד מרגיש נוח להעלות מול המטפל. כאמור, קיימות גישות שמחכות עד שהמטופל יעלה את הנושאים הללו. טיפול כזה יכול להימשך שנים. הזמן חולף, החיים ממשיכים, והמטפל מחכה בסבלנות עד שהמטופל יעלה נושא קיומי. בזמן שחולף, המטפל מקבל תשלום עבור כל פגישה, כמובן. נוח למטפל לחכות שהמטופל יעלה את הנושא. נוח למטופל, לא לטפל בקשייו, אלא רק לדבר.
יש מקום לשאול, איזו אחריות יש למטפל על חייו של המטופל? האם מטפל שרואה בעיות פתולגיות בעולמו של המטופל, לא יעלה אותן מיוזמתו בטיפול? האם המטפל מדבר רק על מה שנוח למטופל? תהליך טיפולי רחב היקף, מחייב התערבות עמוקה בחייהם של המטופלים, וזאת כדי להניע אותם לשנות ולשפר את התיפקוד שלהם.