התפתחויות ושינויים בחיים כשבן הזוג נפטר

במשך חמישים וחמש שנים הם היו נשואים. חלוקת התפקידים ביניהם היתה ברורה: הוא היה המוביל בקשר, המחנך העיקרי של הילדים, מפרנס ו'שר החוץ' של המשפחה – אחראי על הקשרים החברתיים עם העולם. היא אישה פאסיבית, דאגה להיבטים הטכניים בבית – כביסה ונקיון – והתלוותה אליו לכל האירועים בחוץ ולאירוח בבית. היו להם ארבעה ילדים. היה כסף בבית, שאיפשר קנייה של אוכל מוכן. המגע שלה עם הילדים היה מועט. למעשה, אביהם היה כל כך דומיננטי בבית, עם יכולת הכלה רגשית גדולה, ולה, אימם, לא נשאר הרבה מקום בקשר עם הילדים. היא עצמה הגיעה מרקע דל רגשית, שמעולם לא דחף אותה להיות נוכחת בחיים. מאז שהייתה ילדה, היא התמקמה כלווין למשפחת המוצא שלה – לא שותפה מעורבת ובעלת ערך.
היא נישאה בגיל עשרים ושלוש. השנים חלפו, ובן הזוג שלה נפטר. אחרי חמישים וחמש שנים, שבהם נהנתה מההגנה ומהמערכת המשפחתית שנתן לה, היא נותרה לבד, חשופה לחיים שנותרו. היה עליה ללמוד להשתמש בכרטיס אשראי, להבין את כל העניינים של הביטוח הרפואי, לארגן את החפצים שהותיר אחריו, לענות לכל המשתתפים בצערה. ולבד. רק אז היא גילתה עד כמה היא רחוקה רגשית מהילדים – שבגרו בינתיים והקימו משפחות משלהם. היא הבינה שבמשך כל השנים, היא לא תקשרה איתם, לא העניקה להם, לא הייתה נוכחת בעולמם – כי אבא שלהם עשה את כל אלה, ולא דרש ממנה דבר. בפיכחון אמיץ, היא החליטה ללכת לטיפול, כדי לטפל באֶבֶל, לדבריה. היא התאבלה על מותו, וגם כעסה עליו, על כך שלא דרש ממנה דבר, והשאיר אותה בעמדתה כילדה פאסיבית, כפי שהייתה בבית הוריה. היא התאבלה על החיים הרגשיים שהחמיצה. ארבע שנים אחרי שבן הזוג שלה נפטר, היא הצליחה לפתח עם ילדיה ערוץ שלא היה לה איתם מעולם. הגברת הזו היא לא היחידה שגילתה שהחיים לצד בן זוג, שלא דרש ממנה דבר, עצרו אותה מלהתפתח. נשים רבות מגלות שמותו של בן הזוג, מחייב אותן לפגוש את החיים מעמדה אחרת.